מחשבות לשנה החדשה

עבורי, זה ברור ששנת 2020 תישאר כשנת ‘עוגן’, כמו שנת ה0 למניין לוח השנה הכללי. כלומר, שנה שאני אספור את השנים עד אליה, וממנה והלאה. גם אם אנחנו לא מודעים לכך ביום יום, אנחנו כולנו מכירים ומשתמשים במונחים BC (לפני הספירה Before Crist) ו-AD (אחרי הולדת ישו -Anno Domini).  אז אני החלטתי, שאני אקרא לכל מה שקרה לפני 2020- BCO או Before Corona, ולכל מה שיקרה אחרי 2020 – AC או Anno Corona.

אני מסתכל בהערצה על העבודה שהצוותים שלנו עשו השנה. לא הפחד מהלא נודע, או חוסר ראשוני בציוד מגן, או פחד של המשפחות שלנו ושל המטופלים, לא סגרים, לא ילדים בזום, לא סבתות רחוקות, לא עוצר חופשות, ולא מחסומים – שום דבר לא עצר אותם מלהגיע לכל אחד מהמטופלים שלנו. הביקורים שלנו קיבלו משנה חשיבות לאור העובדה שעבור חלק מהמטופלים, היינו המגע האנושי הלא-מסכי היחיד שהם ראו מזה ימים ושבועות ארוכים, בטח בסגר הראשון.

אבל מעבר למגע האישי עם כל מטופל, קרה משהו גדול יותר. אשפוז בית בשנות AC לא יהיה דומה למה שהיה בשנות BCO, משום שהדבר המרכזי שהקורונה עשתה בעולם אשפוז הבית, הוא להוציא את השאלה ‘למה?’ מהמשוואה.

אם בשנות ה- BCO היה צריך להסביר ‘למה אשפוז בית היא אופציה ראויה?’, הרי ששנת AC הורידה את הסוגייה מהשולחן. פתאום,  לכולם זה ברור. למטופלים, לממשלה, לתקשורת. עד כדי כך ברור שאפילו בתי חולים, שעד לתחילת השנה עמדו כחומה בצורה בפני כל יוזמה לפתח מערכים ושירותים של אשפוז בית, רוצים כעת להקים מערכים כאלו בעצמם.

אשפוז בית מאפשר בראש ובראשונה, שמירה מרבית על כבוד האדם, באמצעות שמירה מרבית על האוטונומיה שלו. נכון, הוא מתמודד עם מחלה מורכבת. נכון, הוא זקוק לטיפול רפואי, ולא תמיד יהיה מודע מראש לתהליכים הרפואיים שקורים או לטיפול הניתן. אבל הוא יכול לבחור באיזה שמיכה הוא מתכסה, איזו פיז’מה הוא לובש, מה הוא אוכל, מי מבקר אותו ומתי מכבים את האורות, ושאר המשפחה לא תצטרך לעקור את חייה אל תוך בית החולים. כל אלה הן בחירות קטנות ששומרות על תחושת ה’אני’ של כל אחד מאיתנו. לבחירות הקטנות האלה משמעות עצומה בתהליך הריפוי או הטיפול. וזה עוד הרבה לפני שדיברנו על הסכנות הכרוכות באשפוז מוסדי.

אז אחרי ששאלת ה’למה?’ ירדה מהשולחן, נשארנו רק עם השאלות ‘מי?’ ו’איך?’. וזה כבר דיון אחר, ראוי לכשעצמו. אבל הרכבת של אשפוז הבית יצאה כולה לדרכה. איש לא יוכל להחזיר אותה לתחנה, לא בארץ ולא בעולם. וזו לא פחות ממהפכה.

צריך לוודא שבלהט ההתלהבות מהמגמה החדשה, לא נאבד את עקרונות הבסיס של הטיפול הרפואי הרב-מקצועי, האנושי, שהמטופלים זכאים לו.

אני שומע וקורא על שירות אשפוז בית שכולו מרחוק, כולו וירטואלי. בעיני, זו תהיה טעות לבסס שירות של אשפוז בית על בדיקות, אבחונים, איסוף נתונים, ומעקבים, על שירות שכולו מבוצע מרחוק. אפשר לקרוא לשירות כזה ניטור בית או מעקב רפואי ביתי, אבל לא אשפוז בית.

אם המגמה המבורכת של אשפוז בית תוביל למהפך משמעותי בתפיסת העולם הטיפולי, היא חייבת להיות מבוססת על מגע אנושי קרוב ובלתי אמצעי, בביתו של המטופל. ללא ספק, יש מקום ואולי אפילו צורך אמיתי לשלב הרבה טכנולוגיה והרבה טלה-רפואה, אבל ככלים משניים בלבד, כלי עזר לצד הטיפול והמגע הישיר. הם לא יכולים להיות מהות או מרכז השירות. אולי יום אחד זה יקרה. אולי בעתיד נחיה במציאות שבה כל מגע עם העולם החיצון הוא באמצעות בוטים, אנדרואידים ובינה מלאכותית. אבל אנחנו עוד רחוקים מאוד מהמציאות הזו (תודה לאל). אסור לתת לטכנולוגיה להוביל את השירות. היא חייבת להישאר משנית ותומכת, ולא להוות את מהות הקשר מטופל-מטפל.

יתרה מזו, אנשי הטיפול של היום חייבים ללמד את עצמם את אומנות הטיפול מרחוק. תקשורת עם מטופל דרך מסכים אינה שקולה לשיחה פנים אל פנים. בוודאי שלא לאבחון או למעקב רפואי מורכב.

אני חלילה לא אומר שזה לא אפשרי, אני רק אומר שזה שונה. הרבה מאוד מעולם התוכן של bedside manners  הולך לאיבוד במפגש מרחוק, ומחייב פיצוי והשלמה.
ואם לא די בכך, הרי שהכל הופך יותר מורכב ומאתגר כשהמפגש הטיפולי נערך בביתו של המטופל. עצם הטיפול בביתו של אדם, מחייב אותנו להיות Professional Guests. כלומר, לדעת איך לטפל באדם המתמודד עם מצב רפואי מורכב, בביתו, באופן הכי מקצועי מבחינה רפואית, תוך כדי שאנחנו מקפידים להפנים את מקומנו בתור אורחים בביתו, ומצמצמים בכל את הסיכון שהוא ירגיש שביתו כבר איננו מבצרו.

זו אומנות מורכבת גם במפגשים האישיים הפיזיים, וזה הרבה יותר מאתגר במפגשים מרחוק. שוב, זה לא בלתי אפשרי – אבל מחייב חשיבה ולמידה. זה לא עוד מאותו הדבר- אבל פשוט מרחוק.

אני מאחל לכולנו שנות AC טובות, ברמה האישית, המשפחתית, הקהילתית, הארצית והעולמית, ואולי אפילו היקומית.

לאלו שמרגישים שהייתה להם שנה טובה שפתחה דלתות והזדמנויות – אני מאחל שאמן וכך יהיה. ולאלו שמקללים את השנה הארורה הזו – אני מאחל שלא תשוב להם לעולם.

בריאות שלמה,

רוני